ממש כמו אלבום תמונות, אני מביטה בזיכרונות שנישארו לי מהחברות שלנו.
בכל תמונה יש חיוך, צחוק ושמחה וזה קצת מצחיק כי באותם רגעים ממש לא הרגשתי כך.
זה הקטע בתמונות, הן קפואות, לא זזות, הן מעבירות את התחושה של הרגע אבל לרוב לא ניתן לדעת את הרקע שלהן, מה קרה בין לבין, האם התחושה היא אמיתית?
במיקרה שלי, התהיה על התחושה לא רלוונטית יותר, המוח צבע את כל האלבום בורוד, כך שגם החריצים בין התמונות ניראים מקושטים ושמחים כאילו לא היה שם לפני שטח ריק.
אין לי ספק שנהננו יחד. נהננו לעשות שטויות שרק שתינו מבינות, ללכת לאיקאה כי בא לנו לשתות את הסיידר תפוחים מהקפיטריה, ללכת ליערות סתם כי בא לנו, לטוס לפראג בדקה ה90 כי היה לך משעמם בבית, לקנות קופסאות סתם כי העיצוב שלהן יפה, ללכת לטויז אר אס ולהתבאס שהברביות ניראות מוזר, לאכול בורקסים באמצע הלילה, לשים שירי דיסני באוטו ולשיר בקולי קולות (וכמובן לעשות חלוקת תפקידים בשירה), לטוס לפסטיבל מוזיקה מטורף, להרקיד קוריאנים במסיבה בלאוס ...
אני יכולה להמשיך לפרט עוד הרבה , זה התפקיד של המשקפיים הורודות שלי.
למרות שהמוח שלי צבע הכל בטוב, נישאר לי רק הלב שזוכר ומנקה כל פעם מחדש את המשקפיים האלה.
הלב שלי זוכר את כל הפעמים שנעצת לי סכין ופגעת בי, הוא זוכר את מילותיך כמו חצים והם ננעצו חזק בתוכו.
הלב שלי מזכיר לי שאלה רק משקפיים ורודות ולא משקפיים אמיתיות.
;){kind=link}